rav_shilat-maamar2

ישיבות ההסדר – ערכים ומגמות חינוכיות

Posted on 20-01-2016 , by: dk בתוך , 0 תגובות

הרב יצחק שילת

בנאים – אלו תלמידי חכמים

דמותו של תלמיד חכם מאופיינת על ידי חז"ל כדמות של אישיות בונָה. המקור המפורסם לכך, השגור בפינו מסידור התפילה, מופיע בסיום מסכת ברכות (סד, א):

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר (ישעיהו נד, יג): 'וכל בניך לִמודי ה' ורב שלום בניך' – אל תקרי בָּנייך אלא בּוׂנייך.

לכאורה לא מובן מה ראה רבי חנינא להוסיף לדבריו את הסיפא: "אל תקרי בנייך" וכו' – מה הייתה מימרתו חסרה בלעדיה? אך כבר לימדונו רבותינו (ירושלמי, ראש השנה ג, ה): "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר". את השלמת מימרתו של רבי אלעזר בשם רבי חנינא אנו מוצאים בדברי רבי יוחנן, שהיה רבו של רבי אלעזר ותלמיד חבר לרבי חנינא. המשנה במסכת מקוואות (ט, ו), המדברת על בגדיהם של 'בנאין', המקפידים על נקיון מלבושיהם, לעומת בגדו של 'בּוּר' שאינו מקפיד – מתפרשת על ידי רבי יוחנן כך (שבת קיד, א):
מאי בנאין? אלו תלמידי חכמים, שעוסקין בבניינו של עולם כל ימיהן.

נמצא 'בנאי' כינוי קבוע לתלמיד חכם, ונמצאו דברי רבי יוחנן הם הם המשוקעים בעומק מימרתו של רבי אלעזר בשם רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם – משום שתלמידי חכמים בנאים הם, דמויות קונסטרוקטיביות, העסוקות תמיד בבניית החברה, בהשלמתה ובשלומה.

הבנייניות, הקונסטרוקטיביות, כמאפיינת יסודית של העשייה הדתית, מופיעה במלואה גם בחלק הנסתר של התורה. שם מתוארת העבודה הדתית כולה כעבודת תיקון העולם, הקמתו משבריו ומהריסותיו, הוצאתו ממצב של תוהו – חומרי גלם מפוזרים בערבוביה – למצב של תיקון, בניין ושכלול.

בדורות האחרונים, מעת ראשית שיבת ישראל לארצו, מקבלת תורת הבנייניות משמעות מיוחדת. "לחיים של יצירה הנני קורא אתכם" – מהדהדות באוזנינו מילותיו של מרן הראי"ה זצ"ל בפתיחת הרצאתו לפני תלמידי חכמים שבארץ ישראל (ראש הרצאת הרב). הם, העסוקים בבניינו של עולם כל ימיהם, נקראים לעמוד בראש מחנה הבונים את עם ישראל בארצו. אכן, הבניין החמרי, המדיני, הביטחוני והכלכלי – חשוב הוא ועצום. אך בשביל לתת לו מעמד איתן, יציב וקיים – יש לבנות בתוכו את הרוח. "לעדן ולקדש את יסודי התחייה החילוניים, עד שיהיו ראויים לשאת עליהם את סבל תפקידם – זאת היא מגמה מוכרחת", כך חזה הרב זצ"ל בהרצאתו. כיום נוכחים אנו לדעת עד כמה הדברים רציניים ונוקבים. עד כמה גדול הצורך להפיח את נשמת החיים, את תוכן הקודש, את המגמה המוסרית, בגוף החיים הלאומיים.

ישיבות ה'הסדר' והציבור הקשור אליהן עומדים בתווך, בין שני מחנות. המחנה האחד מנוכר – במידה קטנה או גדולה – לנשמת חייו של העם, לתורתו ולמורשתו. המחנה האחר מנוכר – כנ"ל – לגוף חיי העם, למפעלו ולמדינתו. מי ירפא לעמנו? מי יורה את הדרך? מי יקרב, ובסופו של דבר יאחד, את חלקי העם? רק תלמידי חכמים גדולים, גדולי תורה וגדולי דעה, שלמים בתורתם ובמעשיהם, חודרים לעומק יסודי האמונה, ומתוכם שואבים את נאמנותם לבניין האומה בחומר וברוח – רק הם יוכלו להרים את משא העם, רק הם יוכלו לקדש את השם ברבים.
להצמיח מתוכנו גדולי תורה כאלה – זהו ראש הפסגה של האתגרים העומדים בפני ישיבות ה'הסדר'.

אמנם, אין אנו עסוקים בחיפוש מתכונים להצמחת גדולי תורה. גדולים אינם צומחים לפי מתכון. אולם עם זאת, ברור שגדלות תורתית אמיתית זקוקה לפחות לשלושה "קדקודי צמיחה" ערכיים, שאליהם אנו מנסים לחנך את תלמידינו. ואלו הם:
א. שקידת התורה. אין התעלות בתורה, וכל שכן שאין גדלות בתורה, בלי התמדה גדולה. סדר היום הישיבתי בנוי בעיקר על מוטיבציה עצמית. אין הרבה שיעורים ביום אחד, ואת רוב הזמן נקרא התלמיד לנצל בעזרת "הדלק" הפנימי שלו. גם אם בהתחלה העבודה קשה – במשך הזמן באים הסיפוק, השמחה וחדוות היצירה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה שאוהב תלמיד חכם את התורה, ונהרות לא ישטפוה, רשפיה רשפי אש, שלהבתיה.
ב. אהבת האמת. שאיפתנו בלימוד היא להגיע לבירור האמת התורתית, כפי מידת יכולתנו. בעומק העיון, ברוחב הבקיאות, בבירור ישר של השיטות והדעות, בהרחבת המקורות ובדקדוק הגרסאות, ברוח חופשית, משוחררת מדעות קדומות, ובענווה רבה אל מול גדולת הדורות – באלה ובכאלה תצמח לנו גדלות של תורה.
ג. קדושת התורה. התורה איננה מקצוע לימודי גרידא, והעיסוק בה אינו עיסוק "אקדמי". התורה נלמדת על מנת להפנים את קדושתה ואת ערכיה. "תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים" (ברכות יז, א). הישיבה מהווה בית יוצר לאישיותם של תלמידיה. וכך רשם מו"ר רבי דוד כהן, "הנזיר" זצ"ל, בסיום תכנית הלימודים המפורטת שערך לישיבה המרכזית: "אבל לא שיעורי הלימודים לחוד, אלא עבודת החינוך האישי עיקר; כלבני הנביאים, תיקון המידות והעלאת החיים, לתחיית רוח הנבואה" (נזיר אחיו א, עמוד רעח).

כל בנייך לימודי ה'

נשוב אל מימרתו של רבי אלעזר ברבי חנינא. לכאורה – תלמידי חכמים הם קבוצה נבחרת, אליטה רוחנית. אך לא כן משמיענו הכתוב שדרש רבי חנינא: "וכל בניך לִמודי ה' ורב שלום בניך". כל בניה של כנסת ישראל צריכים להיות לימודי ה'.
והנה, דווקא בעולם המודרני – הרעיון אינו צריך להישמע מוזר. יודעים אנו על חוק חינוך חובה, המקובל במדינות העולם, אשר אורך תחולתו הוא פונקציה של קידמתה ורווחתה של המדינה. ככל שמדינה מתקדמת יותר – כן היא מסוגלת להעניק לבניה, ולדרוש מהם, השכלה גבוהה יותר כדרישה בסיסית לחיים נאורים, חיים של יצירה ושל שותפות חברתית. אם נבין את מימרתו של רבי חנינא כשאיפה לחוק חינוך תורני לכל, כשאיפה לכך שכל בנינו יהיו תלמידי חכמים כמשמעו – כלומר: יושבים כך וכך שנים לפני חכמים ומקבלים תורה מפיהם – הרי לנו תשובה לתמיהתנו: כשם שמקובל בעולם שפרופסורים ישנם רק מעטים, אך סטודנטים ישנם רבים, וכל מדינה מתברכת במספר בניה הזוכים להשכלה גבוהה – כן, להבדיל, 'תלמידי חכמים' במובן "המקצועי", דהיינו גדולי תורה ומרביצי תורה בישראל, הם – מטבע המציאות האנושית – מיעוט בעם, אך כל בניו יכולים להיות לימודי ה', כולם יכולים לקבל השכלת-יסוד תורנית, אשר מִשכה ורמתה תלויים ברמת ההתפתחות הרוחנית הלאומית.

במדרש ויקרא רבה (ב, א) מתארים לנו חז"ל "נוהג שבעולם" בימיהם:
בנוהג שבעולם, אלף בני אדם נכנסים למקרא – יוצאים מהם מאה. מאה למשנה – יוצאים מהם עשרה. עשרה לתלמוד – יוצא מהן אחד (פירוש 'מתנות כהונה': להוראה). הדא הוא דכתיב: 'אדם אחד מאֶלֶף מצאתי' (קהלת ז, כח).
אם כניסה למקרא היא חינוך יסודי, כניסה למשנה חינוך תיכוני, וכניסה לגמרא חינוך גבוה – הרי שמתואר כאן מצב לגמרי לא מזהיר, שבו רק עשירית מן המתחילים שלב חינוכי אחד זוכה לעבור לשלב הבא. האידיאל של "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'" תובע חתירה לעלייה מתמדת, הן באחוז הזוכים לכל שלב משלבי החינוך, והן ברמתו של החינוך בכל שלב ושלב. דורו של חזקיהו המלך – שביקש הקב"ה לעשותו משיח – צוין בכך ש"בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ" (סנהדרין צד, ב). וכל כך למה? משום ש"מגבת ועד אנטיפרס לא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה". מערכת חינוך מעולה היא שהצמיחה את הדור שלא נמצאו בו עמי הארץ.

אמנם, בין מי שאינו עם הארץ, מי שהוא בגדר בן תורה, לבין תלמיד חכם שתורתו אומנותו – ישנו הפרש טבעי. גם אם נאמר שהיחס של אחד לעשרה בין הנכנסים לגמרא ליוצאים להוראה אינו דוגמא לדורות דווקא, ואף הוא צילום של מצב היסטורי נתון – מכל מקום ברור שישנה התפלגות טבעית בין בני אדם לגבי עיסוקם העיקרי בחיים: הרוב עוסק בדרך ארץ תוך קביעת עיתים לתורה, והמיעוט עוסק בתורה כעיסוק מרכזי, ומורה אותה לרבים. את דברי רבנו תם בתוספות ישנים במסכת יומא (פה, ב ד"ה תשובה) "דתלמוד תורה טפל לגבי דרך ארץ, מדקתני יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, אלמא דרך ארץ עיקר" – אפשר להבין הן במישור האישי והן במישור הציבורי: במישור האישי מדובר כאן על רוב בני אדם, שלגביהם העיסוק בדרך ארץ הוא עיקר מבחינה כמותית, ותלמוד תורה טפל לו, ובמישור הציבורי מדובר על היחס שבין מספר העוסקים בעיקר בדרך ארץ, שהם הרוב, לבין מספר העוסקים בעיקר בתורה, שהם המעט.

חזק ונתחזק בעד עמנו

וכאן נפתחת בפני מוסדות החינוך התורני דילמה חינוכית: יש המעדיפים להטיף לכך שכל תלמיד הנכנס לבין כותלי הישיבה חייב להיות "גדול". ואף אם ממאה נכנסים יצאו רק עשרה "גדולים" – על הכל לדעת שהישיבה הוקמה למענם ובשבילם. משל למה הדבר דומה? לבית ספר לטייס. בית הספר לטייס הוקם בשביל להוציא טייסים, ואם נכנסים בשעריו מאה ויוצאים עשרה – הרי בשביל העשרה הללו הוקם בית הספר. השאר הם, פשוט, נושרים. כמובן: בשביל להוציא עשרה טייסים יש צורך אמיתי להכניס מאה, כך שאין כאן בזבוז משאבים ויגיעה לריק, ומכל מקום אותם העשרה הם התכלית.

לעמדה זו יש השלכות חינוכיות מעשיות, שאחת הבולטות שבהן היא התעלמות גמורה מצד המחנכים מבעיית התעסוקה העתידית של אותם תלמידים שלא יהיו תלמידי חכמים "מקצועיים". יתר על כן: בגלל בלעדיות המגמה לגדל תלמידי חכמים שתורתם אומנותם – 'נסחפים' למגמה זו, שלא בטובתם, ומתוך חוסר לגיטימציה מוסרית לאלטרנטיבה, גם תלמידים שאינם מתאימים לה; והנזק האישי והציבורי הצפוי – רב. תוצאה ישירה נוספת ממדיניות זו היא הנטייה של "הנושרים" למצוא פרנסות פחות יצרניות, פחות מקצועיות ומתוחכמות ופחות תורמות לכלל ישראל משהיו יכולים אנשים ברמתם למצוא עם הכוונה מתאימה.

עמדתנו העקרונית היא שישיבה איננה רק בית ספר לרבנים. ישיבה היא בית יוצר לבני תורה, גם לאלה אשר יגדלו להיות רבנים וגדולי תורה, וגם לאלה שיפנו לכל שטחי החיים הנחוצים לאומה: אלו כאלו – כך אנו שואפים – יחיו חיים של תורה, יהיו ממולאים באהבתה, בערכיה ובקדושתה, ויעסקו בבניינו של עולם כל ימיהם.

ישיבות ה'הסדר' אינן עוסקות במתן הכשרה מקצועית במקצועות החול, אלא אך ורק בלימוד התורה. וכך יפה להן. יש להפריד בין תקופה הלימודים בישיבה, שהיא תקופת ההתפתחות הרוחנית-התורנית החשובה ביותר בחיים, הזקוקה לריכוז הכוחות, ליישוב הדעת, ולמאמץ אינטנסיבי של קנין תורה – לבין תקופת העיסוק בדרך ארץ וההכשרה לה – לאלה הפונים למקצועות החול השונים – שבה אפשר רק לקבוע עיתים לתורה, בצורה פחות או יותר יעילה.

אולם, גם אם במתן הכשרה מקצועית של חול אין הישיבה עוסקת, ואינה צריכה לעסוק – הכוונה חינוכית וערכית לבחירת העיסוק העתידי היא בהחלט מתפקידיו של חינוך תורני שלם. עלינו להיוודע ולהודיע, כי עַמנו, שעדיין אינו עומד על רגליו מבחינה כלכלית, ונזקק לחסד לאומים כדי "לגמור את השנה" התקציבית, שעומד במערכה ביטחונית מתמדת, וקיומו הפיסי עדיין תלוי לו מנגד – זקוק יותר למדענים, טכנאים, מפתחי ייצור תעשייתי וחקלאי, אנשי צבא מעולים ואנשי מנהל יעילים – ופחות לספקי שירותים לא-חיוניים, לעורכי דין ולעיתונאים. עלינו להקנות לתלמידינו קריטריונים ערכיים לבחירת עיסוקם בחיים. במקום לחפש איפה אפשר "לעשות כסף" יותר בקלות, נחפש איפה אפשר לתרום יותר לעם ישראל מכישרונותינו ומכוחותינו. ניתן עדיפות למקצועות יצרניים, למקומות שבהם זקוקים לנו, למגזר הציבורי על פני הפרטי וכו'. אם מבינים אנו את ערכו של חיזוק ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל, הלוא נבין את ערך חיזוק המערכות הכלכליות והביטחוניות שתפקידן להבטיח את קיומו של העם על אדמתו?

הוא עדינו העצני

ישיבת ה'הסדר' אינה עוסקת, כאמור, במתן הכשרה של חול לתלמידיה. אמנם, השירות בצה"ל, ההכשרה למלחמה אם תפרוץ ח"ו – אינם בכלל הזה. הכשרה למלחמה איננה "לוקסוס", אלא מצוה וחיוב הלכתי, והרצון לגדול בתורה אינו פוטר ממצוות שהן חובה אישית, גם אם קיומן גוזל זמן.

"במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (משנה, סוטה ח, ז) – "וכל שכן תלמידי חכמים" (ערוך, ערך 'אנגריא'). "ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממין, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (רמב"ם, מלכים ה, א).
בביסוס ההלכתי של חובת הגיוס לשורות צה"ל, ובדחיית טענות שונות שנשמעו נגדו – כבר עסקו גדולים וטובים, ולא נאריך בהם כאן. חשוב רק שנזכור כי זוהי העמדה ההלכתית הפשוטה, וכל עמדה אחרת היא שחייבת בהסברים ובהתנצלויות.
אין זאת אומרת שההסדר הקיים בין ישיבות ה'הסדר' לבין צה"ל הוא הבלעדי או המוצלח ביותר. אולם העיקרון שלפיו לקיום מצוה זו של ההתגייסות לצה"ל יש מחיר שצריך לשלמו – ושמשום היותו מעשה מצוה חזקה עליו שהוא כשלעצמו לא יפגע בכוחו הרוחני של העושה, אלא אף יחזקו – הוא עיקרון שאנו מאמינים בו באמונה שלימה.

בני ישבות ההסדר הם בבחינת "יחידה מובחרת": הם משרתים ביחידות קרביות שירות משמעותי – הן מבחינת המוכנות למלחמה, והן מבחינת הביטחון השוטף – ויחד עם זאת הם תורמים לעוצמתו של צה"ל תרומה ייחודית בכך שהם משלבים לתוך חיי הצבא את חיי התורה, וכך מקיימים "והיה מחניך קדוש" (דברים כג, טו). שילוב זה הוא סוד הקיום וההצלחה של צבא ישראל, "כי ה' א-להיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך" (שם). היציאה לשירות הצבאי מתוך אהלה של תורה ומתוך קדושתה היא משימה הדורשת זמן ומאמץ. לשם כך אנו משקיעים כשנה וחצי רצופות של לימוד תורה לשמה, לפני התחלת השירות בצבא, ונמצאים במסגרת ההסדר במשך חמש שנים, שנתיים יותר מאשר שאר החיילים.

מי יתן והיו כל צעירי עם ה' בני ישיבה המסורים למולדתם, והנטל הצבאי עצמו היה מתחלק בשווה בין כולם. במצבנו כיום – שליחותם של בני ישיבות ה'הסדר' היא שליחות לאומית מיוחדת במינה, דחופה, בעלת חשיבות עליונה, וגם קשה מאין כמוה.
השם 'ישיבת הסדר' הוא מונח טכני, סתמי מדי, מכדי לבטא את התוכן המופלא של ישיבה, מקום קביעות שקידת התורה, אשר ביום פקודה בניה מצטרפים לשורות הלוחמים במערכות ישראל. זוהי חזרה לטיפוס הישיבה מימות יהושע בן נון, דוד המלך, מתתיהו החשמונאי ורבי עקיבא. "'הוא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי' (שמואל ב, כג, ח) – כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ" (מועד קטן טז, ב).

האם ראויים אנו לחרות את שמותיהם של גדולי האומה האלו על דגלנו? האם חדורים אנו בתודעת שליחות רוחנית לאומית, כשם שהיו הם חדורים בדורותיהם?
אפשר לתפוס את ההסדר כ"פתרון", כפשרה בין אינטרסים מנוגדים (לשם 'הסדר' יש קונוטציה כזאת). חלילה לנו! אילו בניגודי אינטרסים עסקינן, היתה השאלה הנשאלת: מדוע חיילי ההסדר משרתים פחות חדשים מאחרים – נותרת ללא מענה. ההסדר מוצדק משום שהוא מצוי כולו – הן בתלמוד התורה שבו והן בשירות הצבאי שבו – בתחום הערכים, ולא בתחום האינטרסים. עלינו לשנן לעצמנו השכם והערב, שאין אנו נמצאים בישיבת ה'הסדר' לא בשביל לרכוש מקצוע, או ההשכלה הכללית, ולא בשביל לעשות את השירות הצבאי "עם החבר'ה", אלא בשביל לעלות במעלות התורה ולבנות את עם ישראל, "בעד עמנו ובעד ערי א-להינו".

תלמידי ה'הסדר' חייבים לחיות בתודעת שליחות. אנו, המחנכים, מאמינים בכוחם להגשימה.

הוסף תגובה